עלה בענף "הצמחים מדברים לורד"

חקלאות וגרביים ישנות

את הניסיון החקלאי שלי רכשתי כבר בגיל צעיר בעבודות רס"ר גינתיות שסבתא רחל הייתה מטילה עלינו, הנכדים – בעיקר בתקופה שלפני החגים או בשבתות היפות של חודשי החורף כשסרפדים ושאר עשבים ירוקים היו צצים ועולים בחדווה בחצר ביתה. לא יודעת, יכול להיות שבסתר לבה התגעגעה למדבר כי היא תמיד העדיפה שבין עצי הפרי שצומחים בחצר האחורית של הבית תשרור שממה. אפילו מרבצי דשא לא התחבבו עליה בכל שנות מגוריה כאן – ולמען האמת, גם עלי לא. התכנית הייתה ברורה וההוראות פשוטות יחסית; את העלים שנשרו מעצי הפרי יש לגרף, את גומות האדמה סביבם יש לשפר ולחזק ואת העשבים המיותרים יש לעקור מהשורש. כדי שידינו לא תיצרבנה מן הסרפדים, הכינה מבעוד מועד גרביים ישנות אותן הלבישה על כפות ידינו וחזרה על ההוראות: "מהשורש, מהשורש" ומדי פעם הייתה מוסיפה "חזק, לא לפחד מהעשבים". נדמה לי שאת המשפט האחרון הייתה מכוונת אלי...יום אחד נשלחתי לחצר הקדמית של הבית להמשך הניכוש. היו שם בין השאר עשבים ירוקים כהים, טיפה מחוספסים שלא הכרתי ולמרות שלא רצו להינתק בקלות מן האדמה, עשיתי כמיטב יכולתי לנקות את השטח. כשסבתא באה לתת לי מיץ תפוזים שסחטה לכבוד העובדת החרוצה, חשכו עיניה: מסתבר שעשיתי עבודה יסודית ועקרתי את כל עשבי תרד הבר שגדלו שם שנה אחר שנה, מהשורש...

  עלה בענף "הצמחים מדברים לורד"

לכל צנצנת יש מכסה?

את כל הצנצנות והבקבוקים הריקים היינו שומרים ומעבירים לדוד מאיר, כמו גם את שקיות האריזה מנייר של חבילות הסוכר, הקמח והמלח שהיו נאספים עבורו והוא היה מביא הכול לסבתא שעשתה בהם שימוש חוזר: שקיות הנייר נקשרו סביב הפירות המבשילים של עצי הפרי כמגן נגד נגיסות הציפורים; הצנצנות מולאו בצ'ופרים מעשה ידיה ונשלחו אלינו חזרה מלאות כל טוב ריבות שנרקחו בשמש, חמוצים ומיני כבושים שכמותם לא נטעמו - כנראה בשל העובדה שאת החומץ בו השתמשה לתהליך הכבישה הכינה באדיקות בעצמה ואילו בקבוקי הזכוכית שימשו לאחסון החומץ לאחר שזה עבר סינון ראשוני ופסטור. מן הסתם השימוש החוזר והניצול הרב פעמי נעשה מטעמי חסכון ופחות מטעמי אידיאולוגיה אבל מה שבטוח הוא שממפעל המזון הקטן שניהלה למדתי גם אני לנצל חפצים וחמרים שנמצאים יומיומית בסביבה הקרובה ושיכולים להביא תועלת נוספת על ייעודם המקורי.

כך נוצרה לה במטבח שלי מגירה גדושה בצנצנות בהן אני משתמשת - לאחר שנשטפו היטב והתקלפו ממדבקתן - למילוי חוזר של דברי מזון וחמרים יבשים אחרים. מאחר ואני מעדיפה לאחסן אותן פתוחות (המיכל והכיסוי בנפרד), איתור צנצנת והמכסה התואם לה הופך למשימה של ממש: לאחר שנבחרה הצנצנת הרצויה נערך מצוד אחר הכיסוי ולפעמים אפילו אחרי שנוסו כל המכסים הפוטנציאלים שמסתובבים חפשי במרחבי המגרה, האחד הדרוש מסרב להתגלות ולצאת ממחבואו ואני נשארת מבולבלת למרות שנשבעת לכם שהנחתי את שניהם יחד במו ידי בארון. השבוע עלה בראשי רעיון נחמד לשמור את הצמד בעזרת גומייה חובקת ואוי ואבוי להם אם הם שוב יעזו לצחוק עלי מאחורי הגב במגרה.

ולמי מקוראי הנאמנים שיש באמתחתו שיטת איחסון טובה שרוצה להמליץ עליה אשמח ביותר...

  עלה בענף "הצמחים מדברים לורד"

חולצה מסביב לעולם

אחת לכמה חדשים אני פוגשת את בת דודתי ענבר שאוספת עבורי בגדים בהם אינה חפצה יותר. אני שולפת אותם מהשקית הגדולה והיא נותנת לי הנחיות: "הנה המכנסיים האלו מתאימות לסוודר הזה" או "את החולצה הזו טיפונת תקצרי ותלכי עם שיער אסוף וזה ממש יראה טוב". את הבגדים שלא מתאימים אני בדרך כלל מעבירה לאחותי או לשירי. בפעם האחרונה ענבר הביאה כמה שקיות ואחותי ואני נברנו בהם בהנאה. פתאום בצבצה לה חולצה שחורה עם כפתורים שנראתה לי ממש נחמד. אמרתי לאחותי שתנסה אותה כי נראה לי שהיא ממש תהלום אותה, אבל אחותי ענתה בבטחון שעליה היא תהיה קטנה מדי ואילו לי היא תתאים בול. "מאיפה את יודעת?" שאלתי והיא הסתכלה עלי משועשעת והחזירה לי : " מה, את לא זוכרת? היא היתה פעם שלך!" מייד לקחתי אותה הביתה, לארון הבגדים והנחתי אותה בחזרה ליד החברות הישנות.

  זר תמונות בענף "הצמחים מדברים לורד"

אוריגמי שקיות ניילון

אחד הדברים שאימצתי ממשק הבית של אימא שלי הוא השימוש החוזר בשקיות ניילון. כל שקית שהגיעה הביתה הצטרפה אל חברותיה המשומשות במקום הקבוע מתחת לכיור שם נערמו כולן ללא הבדלי גודל צבע או צורה: שקיות מרשרשות שהגיעו עם ירקות מהשוק, שקיות גדולות מהסופר השכונתי עם עיתוני יום שישי או שקיות עם פאסון מחנויות בגדים או נעליים. גלילי השקיות הקטנות בהן נארזו הסנדוויצ'ים לבית הספר, היו היחידים שהיא הייתה קונה. כשעברתי לגור בדירה שכורה, באופן טבעי אמצתי את המנהג הביתי הזה, רק ששקיות לסנדוויצ'ים כבר לא היו נחוצות וכך חסכתי עוד כמה גרושים.

לפני שנה בערך, אמא של ליאה באה לארץ לחופשת החגים. לפני שהיא חזרה למקסיקו היא באה לבקר אותי בדירה החדשה. לפני בואה סידרתי מהר וניקיתי אבק שייראה טוב. היא מאוד התלהבה, עד שהיא נתקלה בערמת שקיות הניילון שבצבצו בשמחה מסל הפלאסטיק מתחת לכיור ."ככה את שומרת שקיות ניילון?" נזפה בי, "תראי, הן גולשות לך מתוך הסל." "אז... איך את שומרת אותן?" שאלתי, והיא ללא מילים, לקחה שקית אחר שקית והדגימה:

  עלה בענף "תמי מגדלת עץ בעיר"

שלום ולא להתראות לבקבוקי הפלאסטיק

היה לי הרגל מוזר נורא. הייתי שותה את המים שלי מבקבוקי פלאסטיק. זה לא תמיד היה ככה. בילדותי למי הברז היה ממש טעם נהדר. הייתי נצמדת לברזייה בבית הספר ושותה לרוויה. כשחזרתי הבייתה מהתיכון אני זוכרת שדבר ראשון הייתי פותחת את הברז באמבטיה ושותה ושותה, כי למים בפתח תקווה היה טעם אפילו יותר טוב מאלה שבתל אביב (למדתי בויצו צרפת).

כששימעם של מים ארוזים בבקבוקי פלאסטיק הגיע לאוזני חשבתי שזה אחד הדברים המוזרים ביותר בעולם ולא העליתי על דעתי שיום אחד אתמכר אליהם בעצמי. אולם יום אחד למרבה ההפתעה מצאתי את עצמי מכורה. בהתחלה כמו כולם הייתי משתמשת וזורקת. אבל כשחילחלה לתודעתי הבעייה הסביבתית (מיחזור זה לא כזה להיט אם עוד לא שמעתם), התחלתי לעשות בהם שימוש חוזר ע"י מילוי מהמסנן הביתי שלי. במיוחד אהבתי את הבקבוקים שהבאתי עימי מביקורים בארצות ניכר. יש שם בקבוקי פלאסטיק מעוררי הערצה ממש, ואליהם נצמדתי במשך חודשים אחרי כל ביקור.

שלב השימוש מחדש נמשך מספר שנים. כשהשחירו הבקבוקים אחרי מספר שבועות הם הושלכו, אבל לפני כשנה גיליתי שאפשר לנקותם באמצעות מי חמצן וכך התארכה מערכת היחסים שלי עם כל בקבוק עוד ועוד.

אבל מה, מים במילוי חוזר שהושארו בבקבוק פלאסטיק ללילה, טעמם בבוקר ממש נורא. שנים לא נתתי על כך דעתי עד שלאחרונה אורו עיני, ומיד אחרי שעיני אורו וויתרתי על הפלאסטיק! מה שקורה זה שרעלים מן הפלאסטיק מטיילים להם לתוך המים כל הזמן אבל מרגישים את זה בטעם רק אחרי לילה. מספיק שבקבוק הפלאסטיק ישב קצת בשמש למשל, והופ - קיבלנו מים מורעלים.

יום אחד, סיפר לי חגי שאם משאירים את המים למשך הלילה במיכל פתוח, הכלור מתנדף מהם. זו נראתה לי אפשרות אטרקטיבית ביותר, אבל מה עם שאר הדברים שקורים למים בלילה? אז ניסיתי לשים אותם בבקבוקי זכוכית. אלה של היוגורט. למחרת גיליתי שני דברים בכלל לא מפתיעים:
א. למים מבקבוק זכוכית יש טעם טוב!
ב. הרבה הרבה יותר נעים לשתות מבקבוק זכוכית!

אחרי כמה ימים של שתיה זכוכיתית, לא נראה לי מתאים יותר להשתמש בפלאסטיק, אז התחלתי לקחת איתי בקבוקי זכוכית גם כשאני יוצאת מהבית. הם יותר כבדים כמובן, וכשהם נופלים לרצפה הם מתנפצים בקול גדול (ניסיתי), ובכל זאת אני מעדיפה אותם.

כמו גילויים אקולוגיים אחרים, ברגע שהאסימון נופל, אי אפשר כבר לחזור לאחור...

  עלה בענף "הצמחים מדברים לורד"

מי רוצה זרעים של אניסודונתיאה?

גל הפריחה של שיח האניסודונתיאה היה שופע במיוחד ונמשך כחצי שנה. עכשיו הפרחים הורודים קמלו אך בכל אחד מהם ארוזים כמה זרעים שחורים קטנים.

מי שרוצה - יש לי מיותרים. אפשר ליצור קשר דרך vered@citytree.net

  עלה בענף "תמי מגדלת עץ בעיר"

מים בשימוש חוזר

כבר הרבה זמן שאני ממחזרת מים משטיפת הירקות - אני שוטפת הרבה ירקות, ובזכות היותם אורגאניים, אני לא משתמשת בסבון. את המים שנאספים בקערה אני מעבירה למשפך והם משמשים אותי להשקיית העציצים בבית. אם יש עודף, הוא מתלווה אלי לגינה.

כל החורף לא מילאתי את המשפך ישירות מהברז ולו פעם אחת. עם התחממות מזג האויר, פתאום חשתי מחסור במים. יש יותר עציצים והם צמאים לעיתים יותר קרובות. מי שטיפת הירקות כבר לא מספיקים.

אי לכך, היום התקנתי לי מקור חדש למים. פירקתי את הסיפון של כיור האמבטיה שלי ובמקומו מיקמתי בקבוק מי עדן שכבר נאסף מזמן וחיכה ליומו בגינה. הנחתי בו משפך כדי ששום טיפת מים לא תצא לטיול עצמאי, פתחתי את הברז והסתכלתי בפלא.

יש איזו תחושת התרוממות רוח כשמשאב נוסף נשאר בתוך המערכת ומשמש אותי במקום להיזרק לביוב. עכשיו המים שזורמים כשאני שוטפת ידיים או מצחצחת שיניים נשארים אצלי. אני עדיין צריכה לברר למה הם כשרים ומה בדיוק מכיל הסבון שאני משתמשת בו. "משחת" השיניים שלי כבר מזמן מיוצרת בבית ואני יודעת בדיוק מה היא מכילה. על כך בפעם אחרת.

תודה לחגי שנתן לי דחיפה, אצלו השירותים נמצאים ליד הכיור ולכן, כמה נוח, המים הנאספים משמשים במקום הניאגרה. ותודה לאיילה מגרעין דב"ש על הטיפ בדבר השימוש האולטימטיבי בבקבוק מי העדן הזה. סוף סוף הוא משמש בתפקיד הראוי לשמו.

  עלה בענף "הצמחים מדברים לורד"

ביצת הפתעה

דרור התקשר ואמר שהוא ודן רוצים לבוא לבקר ולהביא מתנת יומולדת ו"זה די דחוף כי למתנה יש תאריך תפוגה". "אפיתם לי עוגת שוקולד?" שאלתי, "לא מגלים, זאת הפתעה!". מה זה כבר יכול להיות, חשבתי. נו טוב, אולי עוגת גבינה.

בערב הם הגיעו ובידם תבנית ביצים אורגאניות. האמת הייתי די מופתעת והסתכלתי על אריזת הקרטון באכזבה. "נו תפתחי כבר את המכסה" הם אמרו, אז פתחתי.

התרגשתי כמו ילדה קטנה. מזמן לא קיבלתי מתנה כל כך מעוררת חדווה ועם זאת גאונית בפשטוטה, שנעשתה במיוחד בשבילי. על כל ביצה דן צייר אותי בסיטואציה שחשב שמתאימה לי, אז בקרוב אני יוצאת להפלגה בכדור הפורח ודרך אגב, עכשיו יש מספיק ביצים להכין עוגת שוקולד.