שפעת
תפס אותי איזה וירוס רשע. ככה זה שהבוס שלך מגיע חולה לעבודה. אז כמו השיר של פוליקר, הבאתי את עצמי את ההורים עם חום גבוהה. 39.4 בשיא. העברתי כמה ימים בבטלה, בשמש בחוץ, מול ספרים וטלוויזיה בפנים ולא מעט שעות במיטה. בלי עבודה, בלי מחשב. סה”כ לא רע.
ובנוסף, עשיתי עם עצמי ניסוי קטן באוכל.
תאבון לא היה לי, ובנוסף, שום דבר לא היה לי טעים. אז החלטתי ללכת עם הגוף, ואכלתי רק מה שהיה לי טעים. אולי הגוף יודע מה טוב לו? אז גיליתי שפירות מאוד טעימים לי, וגם מלפפון. כל השאר - לא.
למחרת, הפירות שאתמול היו טעימים להפליא, פתאום מתוקים מדי, עד כדי כך שויתרתי אחרי כמה ענבים. אז גיליתי שפלפל אדום פתאום טעים לי. ועוד כמה ירקות. בערב, גם טחינה על לחם שיפון הפך להיות טעים, ולאט לאט יותר מאכלים חזרו להיות טעימים. גם הפירות המתוקים מדי מהבוקר חזרו למחרת להיות טעימים.
זו הייתה חוויה מעניינת. האם הגוף משנה את הטעם כדי לקבל מה שהוא צריך? אולי. בכל מקרה, זה הרגיש טוב.
אין כרגע תגובות...
תאוורת בשרים
למושג “תאוות בשרים” מתייחסים לרוב בהקשר מיני, אך דווקא ביום העצמאות, שחל אתמול, מקבל המושג הזה את מלא פירושו המילולי. התאווה לבשר, תרתי משמע.
ברזל
בעקבות שיחה עם אחי על תזונה, הוא העלה השערה שהצורך שלו בבשר קשור לברזל, מה שהזכיר לי מקרה אמיתי שסופר לי:
בחור מגיע לרופא ומתלונן על חולשה. בדיקה שכללה בדיקת דם הראתה מחסור חמור בברזל, והרופא נתן לו תוסף מזון של ברזל. אחרי כשבועיים הבחור חזר לרופא, עדיין חלש, שוב בדיקות ו… עדיין עם חוסר ברזל. הרופא לא הבין איך זה יכול להיות, עשה תחקור קטן על הרגלי אוכל ושתיה, והבחור סיפר שהוא שותה הרבה תה. שאל הרופא “כמה הרבה?” וענה הבחור “המון. 20-30 כוסות תה קטנות ביום. תמיד יש קנקן עם תה ליד השולחן”. אז נפל לרופא האסימון, הורה עליו להפסיק עם שתיית התה, ותוך שבועיים חזרו רמות הברזל לנורמה, בלי שום תוספות מזון.
קפאין ותאין (אותו החומר, שמות שונים) מפריעים לספיגת הברזל בדם. ויטמין C לעומתם, מגביר ספיגה. מומלץ לא לשתות תה/קפה/קולה כשעה לפני ואחרי הארוחה, ובפרק הזמן הזה עדיף מים, מים עם לימון, לימונדה או תפוזים.
דאודורנט
לפני זמן לא רב מתקלתי במודעות כאלו ברחבי ת”א:
"אזהרה! אלומיניום, פרופילן, גליקול וכימיקלים מזיקים בדאודורנטים חוסמים את יציאת הזיעה מגופך ומעלים את הסיכון לחלות בסרטן השד ומחלות נוספות"
הייתי מופתע לראות פרסום שלא מנסה למכור כלום, הרי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי…
על הבעיתיות שבדאודורנטים שמעתי מזמן, אבל התחלתי להתייחס לנושא במקרה. וכך היה:
הכל התחיל שיום אחד איבדתי את הדאודורנט שלי בחדר. הייתי צריך לצאת, לא מצאתי אותו, אז יצאתי בלי. למחרת, נזכרתי שאני לא יודע איפה הוא, אבל זה היה מאוחר מדי, ושוב - יצאתי בלי. כך עבר שבוע, ושמתי לב שאחרי כל השעות הללו, לפני המקלחת, עדיין יש ריח של הדאודורנט! החלטתי להמשיך, ולראות מתי יהיה לי ריח של זיעה, ולא של דאודורנט. רק אחרי 3(!) שבועות זה קרה.
אז נפל האסימון. אם לריח הדאודורנט לוקח 3 שבועות לצאת, מי יודע מה קורה עם שאר החומרים, ואיפה הם מצטברים.
אבי הפסיק להשתמש בדאודורנט לפני שנים. היה לו גירוי בעור, והרופאה אסרה עליו להשתמש בדאודורנט. בתחילה זה נשמע לו בלתי אפשרי. הרי איך אפשר בלי? אז מסתבר שאפשר.
ריח הגוף שלנו תלוי מאוד בתזונה שלנו. לפעמים שוכחים שיש דבר כזה, ריח גוף. נוהגים להסתיר אותו ע”י בשמים, סבונים ריחניים ודאודורנטים. לפעמים זה מזל, לפעמים זה חבל. אם אתם טבעוניים, ייתכן שאתם לא צריכים דאודורנט כלל. גבינות צהובות, מנסיוני, גורמות לריח חריף ועקשן. גם עמבה וחילבה לא משאירים את בלוטות הזיעה אדישות. שום מסריח לא רק דרך הנשימה. לגבי בשר אני לא יכול להעיד, כי באותה תקופה כבר בשר כבר לא היה חלק מהתזונה שלי.
יש דאודורנטים שלא מזיקים לגוף. הפשוט והזול ביותר הוא סודה לשתיה. טובלים אצבע לחה בכוסית עם אבקת סודה לשתיה, ומורחים על בית השחי, ואין ריח כל היום. אם אתם תוהים מה הטריק - הסודה יוצרת סביבה בסיסית שהחיידקים שיוצרים את הריח לא אוהבים (כנראה).
תנסו. אין לכם מה להפסיד.