| נושאים בענף |
| הגינה בשדרות נורדאו |
| קומפוסט |
| אוכל פרא |
| עולה לגג אמרנו |
| תה |
| הבית האקולוגי |
| עולם הצומח בבית |
| מציאות |
| הלאה הסטיות |
| נקי אצלי |
| אי חד פעמי |
מים מים מים
וואו, איזו מהפכה!
אתמול בשיעור השני של קורס הגינה האקולוגית בעיר הוחלף הדלי המיתולוגי שקיבל בנאמנות את מימי הכיור השני במטבח מאז שהגעתי לכאן, במערכת אגן חיפוי שמובילה את המים מהכיור האמור אל עץ הפאפיה שמקדימה.
בנות הקורס שמעולם לא עסקו באינסטלציה לפני כן, חיברו צינורות כאילו נולדו אינסטלטוריות, והפלא ופלא, תוך שעה וחצי השתנתה לה המציאות, ומעכשיו אני יכולה לבחור: המים לדלי או זורמים לפאפיה ולפיטנגו.
אין כרגע תגובות...
, יש גלריה...
אני מודדת
הסבירו לי. אלון הסביר, חנן הסביר. ואז הם הסבירו שוב, יותר לאט. ואז חנן הביא לי ספר שלם - 150 עמודים, אמר לי להתחיל לקרוא. התחלתי.
שום דבר לא עזר. חשמל זה לא מים. ביום שהתחלתי לחשוב על משאבים ולחפש את הדרך לכבד אותם, חשבתי קודם כל על אדמה, על קומפוסט. השלב הבא היה מים. התחלתי לאסוף אותם, לא לתת להם ללכת לאיבוד. הם כל כך יפים כשהם יוצאים מהברז!
אבל חשמל? מי רואה אותו? איך סופרים אותו? כל מי ששכל בקודקודו לדברים מעין אלה, חנן למשל, או אלון, יכול. אני לא.
עד שבא הווטומטר ושינה את חיי. מי היה מאמין שכמה ספרות בסגנון שעון דיגיטאלי קלאסי יכולות לרגש אותי עד כדי כך!
כל כך פשוט - כל מכשיר בבית במעקב, והצריכה הכוללת מגלה את עצמה במטבע שאפילו אני יכולה להבין - שקלים. כמה דקות לתוך הניסיון כבר ידעתי שהגיע הזמן להתקין מפסק חכם במקום זה הישן מחוסר המתג שאליו מחוברים המחשבים שלי והחברים שלהם. זה לא שלא חשבתי על זה קודם, אבל הידיעה שהמפסק הישן הזה עלול להיות אחראי על חלק מאותם 40 וואט מסתוריים שהבית ממשיך לצרוך אחרי שמכבים את כל צרכני החשמל שבו, היא תמריץ חסר תקדים!
זה עובד - אתם מתקינים את הדבר הזה ומיד מתחילים לחסוך בחשמל. הוא מפסיק להיות שקוף!
חרציות זה דווקא יפה
שלשום עברתי במעבר בין הכיכר לרחוב טשרניחובסקי. לא יכולתי שלא לעצור ליד ים החרציות שפרח לו בגינה של הבית הנטוש שניצב לו נכלם בין בית ביאליק היפהפה לבין פליציה הכתומה. ככה באמצע העיר, הטבע מוצא את המקומות הפתוחים, פורץ לו במלוא הדרו ומכריז: אביב.
חרציות. כל כך פשוטות, כל כך צהובות. זכרונות עולים. סבתא שלי הייתה קוטפת חרציות ושמה בכד קטן לקישוט. הצבע החלמוני הזה היה האהוב עלי ביותר בקופסת צבעי הפנדה. תמיד היה הראשון שנגמר.
לקחתי שלוש חרציות וסידרתי בכד קטן לקישוט.
אתמול התעוררתי לקולו של החרמש המכאני. "גזם" חשבתי לעצמי, ויצאתי לחפש את הגוזמים ברינה. חסר לי גזם. מצאתי אותם מחסלים את החרציות. נתתי לזעם להיכנס ולצאת, וניגשתי אליהם עם כל האהבה שבעולם. הם הרי עושים את העבודה שלהם, ופשוט לא רואים את החרציות.
קודם כל ביקשתי שיביאו לי כמה שקי גזם. זה כבר עורר תשומת לב ועניין מהצד שלהם ותחושת קרבה מהצד שלי - אני הרי תלויה ברצונם הטוב. בהמשך, תוך שהם אוספים לי גזם חרציות לתוך שקיות של העירייה, ואני משתתפת בעבודה, או מצלמת, התפתחה שיחה על ניקיון. הם נשלחו לנקות את השטח לקראת האירוע הממלכתי שיתקיים פה בשניים באפריל.
אני מתרגשת
קורס פרמהקלצ'ר עירוני, כאן בעץבעיר. ההרשמה מתחילה עכשיו.
לפני שלוש שנים, התקשרה אלי חברתי שלומית והציעה לי להצטרף אליה ל"סוף שבוע אורגני" בצפון. היה זה אחד המקרים הנדירים שבהם פיניתי סוף שבוע ליציאה מן העיר. זה פשוט הרגיש נכון, לא ידעתי בכלל לאן אני נוסעת.
הסתבר שנסעתי לסופשבוע של היכרות עם שיטת הפרמהקלצ'ר. דברים בראש התחברו ושלחו אותי אחורה למפגש המכונן שהיה לי בחילופי המאה עם בחורה מדהימה בשם קרוליין הוק, איתה נסעתי לברנינגמן. ממנה שמעתי לראשונה את המילה המוזרה "פרמהקלצ'ר" וגם את המילה: ססטיינאביליטי (סילחו לי אבל בחילופי המאה הייתי בארץ אחרת ודיברו שם אנגלית. לא ידעתי אז מה זה ססטיינאביליטי, לא כל שכן מהי קיימות).
בלוטם שבגליל פגשתי את אורנה וצביקה שהעבירו סוףשבוע מאלף, והכל התחבר. הספר "ניחוחות מרפא" היה שם למכירה ואני הלא קראתי אותו באדיקות. פתאום הסתבר שהמתרגמת שלו היא אשת פרמהקלצ'ר. והיה עוד ספר פרי תרגומה. זבלאנושי. קניתי אותו.
בחזרה בבית בתל אביב לא עזבתי את זבלאנושי לרגע, והתחבטתי לגבי הסיכויים שיום אחד אעשה קומפוסט. התקשרתי לטליה שניידר ונרשמתי לקורס הפרמהקלצ'ר המלא. חברתי החדשה מירה גיל, מאופק חדש נרשמה גם היא. וכך מצאתי את עצמי נוסעת עמה כל יום רביעי למשק צוף שבפרדס חנה.
כל שיעור היה יותר מדהים מקודמו. הכל התחבר, כל הדברים שהרגשתי בבטן, שראיתי בחו"ל, שידעתי שעלי לעשות, פתאום הכל התיישב במערכת שיש לה שפה, ותבניות, ושיטות שניתן לאמץ. העולם שלי התארגן מחדש, והדירה שלי התחילה להשתדרג ולהפוך לדירה מקיימת יותר ויותר.
פתאם התחברתי לאדמה. אני, הילדה העירונית שמעולם לא חיבבה שילשולים ולא התעניינה בעכבישים (להיפך!!), התחלתי לצלם מקרוב תופעות שנראו לי כמו הקסם הגדול ביותר ביקום. כלומר, ברור, הרי פתאם ראיתי את היקום: זרע של לימון שנובט, נבטים של חמניה מכוסים בקליפת הגרעין, חיטה שיבשה "מטילה" זרעים, סירפדים בתה, ועוד תגליות מדהימות
מה שהיה הכי מדהים זה לדעת שכל הדברים האלה התרחשו כל הזמן ממש מתחת לאפי, ואני כשלתי מלראותם.
אלה הם הדברים הכי אמיתיים, והם נמצאים ממש כאן, בכל פינה בבית שלנו, גם אם הוא נמצא בעיר. ונכון, יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות כדי להזמין את כל השפע המדהים הזה לדור איתנו. בשביל זה התחלתי את עץבעיר, ובשביל זה אנחנו פותחים עכשיו קורס פרמהקלצ'ר.
אני מתרגשת...
אקולוגיה שכנית
כמעט שנה מאז שעברתי לכאן והנה מיסדתי קשר שכני דומה לזה שהיה לי בדירתי הקודמת, בשדרות נורדאו. שם הייתי מכבסת אצל השכן מלמעלה, מרקו, והוא בתורו "רכב" על הרשת האלחוטית שלי. בין לבין היה גם זורק לי את הארץ של סוף השבוע בדרכו במורד המדרגות. אחרי שסיים לקרוא בו כמובן.
אז בוקר שבת אחד הוזמנתי לארוחת בוקר אצל השכנים ממול. שתיתי תה וצפיתי בהם אוכלים ביצים וגבינות וכל מיני דברים מעניינים אחרים, לקראת סוף הארוחה המכונת כביסה אשר נמצאת במטבחם נכנסה לסחיטה ופתאום שמתי לב אליה וחשבתי שהגיע הזמן להפסיק עם מנהג המכבסה.
כל מה שהייתי צריכה להגיד זה: "יו! איזה כיף לכם שיש לכם מכונת כביסה" וההזמנה לא איחרה לבוא. מאז אני מכבסת אצל השכנים ממול.
ובאמת, אנשי העיר היקרים, למה כל אחד מאיתנו מרגיש שיש לו צורך במכונות גדולות כמו מכונת כביסה או מכונית, שיהיו פרטיות משלו? זה יקר, זה תופס מקום, וכשזה מתקלקל אז צריך לטפל בזה.
התופעה היא תמוהה במיוחד אצל אנשים שמנהלים משק בית של בודד או זוג שותפים - מה הקטע? אנחנו חיים בעיר, כל כך קרובים אחד לשני ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להשתתף בהם. למשל מקדחה. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, ביתי מלא בכלי עבודה, חומרי גלם, וגם סולם גבוה גבוה שמגיע עד השמיים (זה גובה התקרה בבניין שלנו), אז ברור שכל השכנים לא צריכים להחזיק כל אחד סולם ענק, או מקדחה או שק מלט. פעם בכמה חודשים, כשמתעורר הצורך, הם יודעים על איזה דלת להתדפק.
ואני בתורי נכנסת אליהם עם הכביסה שלי, ומהשבוע מקבלת גם עיתוני סוף שבוע יד שניה.
ושוב מגלה שאין בהם הרבה מה לקרוא...
בקשר לאוטו, אני מזמינה אותכם לעיין ברעיון ה"אוטובשותף" של אבי לוי (מפעולה ירוקה) ושלי. כשמשתתפים במשאבים, אם וכאשר יש תקלה אז מתחלקים בהשקעת הזמן והכסף הדרוש לטיפול.
תחשבו על כל המכונות הגדולות שבבעלותכם... כמה זמן הן יושבות להן בין שימוש לשימוש. לא חבל? : )